עמי הוא בחור מיוחד ואמיתי, שאני מעריך מאוד.
בפגישתנו הראשונה שאלתי אותו מדוע ביקש שניפגש, וכך השיב:
“הגעתי לכאן למרות שיש לי הרבה מה להפסיד אם יתברר לי שהתורה מן השמים. לא נראה לי שזה ניתן להוכחה, אבל אם יתברר שטעיתי – אשנה את חיי”.
“אתה מוזמן אלינו לשמחת תורה”, עניתי. “בוא ותראה את התשובה במו עיניך”.
“למה נראה לך שלא ניתן להוכיח זאת?”
“מהרבה סיבות”, השיב עמי. “לפני כמה ימים נתקלתי במאמר של פרופסור מכובד שכבר בתחילתו הופיע משפט שצד את עיני: ‘אם משה רבנו היה מגיע לביקור בדורנו, הוא לא היה מכיר את התורה שנתן לעם ישראל, משום שבמשך השנים הוסיפו הרבנים כל כך הרבה פרטים והלכות לתורה עד שהיא כבר הפכה לתורה אחרת לגמרי’.
“בהמשך המאמר פירט הפרופסור את הסיבות להוספות אלה – חברתיות, דתיות ופוליטיות, וכן רצון לשליטה של מיעוט הרבנים בהמון העם. זה נשמע לי די הגיוני. כל כך הרבה שנים עברו מאז מתן תורה, כל כך הרבה דברים נוספו לה במהלך הדורות, כך שגם אם אכן התורה ניתנה מן השמים, מניין לנו שזו אותה תורה? בהחלט יתכן שאתם משתעבדים לתורה אחרת מזו שאליה התכוון הבורא”.
“אתה מוזמן אלינו לשמחת תורה”, עניתי. “בוא ותראה את התשובה במו עיניך”.
“אתם מקיימים הרצאות על אמיתות התורה בשמחת תורה?”
“ממש לא. בשמחת תורה אפשר להיווכח באמיתות התורה באופן בלתי אמצעי וללא מילים. את החרדים וחכמי ישראל אפשר להאשים בדברים רבים – שהם לא נושאים בנטל, מיושנים, לא ידידותיים לסביבה ועוד האשמות רבות שהחרדים כבר התרגלו לשאת על גבם. דבר אחד אי אפשר להגיד עליהם – שהם תמימים או טיפשים. כל מי שפגש לומדי התורה יעיד שהם חריפי שכל, אמני הטלת הספֵק והראשונים לחשוב מחוץ לקופסה. כל מי שלמד גמרא יודע שהלימוד נעשה מתוך ביקורתיות רבה, חשדנות ופקפוק.
“לכן הזמנתי אותך לחגוג איתנו את שמחת תורה. כדי שתראה איך האנשים החריפים והחשדנים האלה רוקדים עם התורה. נראה לך שאנשים כאלה ירקדו עם מסמך שהם מטילים ספק באותנטיות שלו? עצם הריקוד מעיד על ביטחונם הגמור בכך שזהו הספר המקורי שקיבלנו ממשה רבנו. הוא ולא אחר.
“איך הם בטוחים בכך? בגלל פרשת השבוע הנקראת בשמחת תורה”.
בפרשת וזאת הברכה מתארת התורה את נוסח הברכות שברך משה רבנו את שבטי ישראל.
בתורו של שבט לוי נוקט משה לשון זו:
“וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ”. (דברים לג, ח-י)
במילים אלו מתברכים הכהנים משבט לוי שנבחרו לשרת לפני ה’ בבית המקדש, ושאר אחיהם בני לוי על שנבחרו להיות מעבירי התורה לאורך הדורות: “יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ” – הכהנים, ו”יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” – הלויים.
פחות מובן בהקשר זה הוא הפסוק המובלע בברכות אלה – “הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ”. מה הקשר בינו לברכות שנתברכו בהן בני שבט לוי? מדוע נבחרו דווקא הם להיות עמוד המסורה מדור לדור (“יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל”) האם רק בגלל “הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וגו'”?
פסוק זה נכתב כדי להסביר את שורש טעותו של הפרופסור.
בפסוק זה מלמד משה כי התנאי הראשון הנדרש ממעבירי התורה הוא “הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו”.
בהכירו היטב את קשיות עורפם של בני ישראל, ידע משה שייתכן בהחלט כי במרוצת הדורות יקומו ‘חוכמולוגים’ יהודים (עם פרופסוּרה ובלעדיה) ויטענו שהתורה השתנתה וחכמי ישראל הוסיפו לה עוד כהנה וכהנה כדי לשלוט בציבור.
לכן נכתב פסוק זה, כדי ללמד לדורות כי המבקש להימנות עם מעבירי התורה ולזכות לשמש חוליה בשרשרת מעביריה, נדרש לקיים בעצמו – “הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע”.
“ומה פירוש הפסוק?”, שאל עמי, “מהו אותו תנאי הכרחי? פסוק זה אינו מובן כלל”.
“יש לך ילדים?”, שאלתי במקום להשיב.
“שלושה”.
“ואתה אוהב אותם?”
“בהחלט!”
“האם יש לך בחיים משהו יותר חשוב מהם?
“ברור שלא”, עמי נע על כסאו בחוסר נוחות, “הם הכי חשובים לי. אין בעולם דבר יותר חשוב מילדים”.
“וההורים שלך? גם אותם אתה אוהב? האם גם הם חשובים לך?”
“מה השאלה”, ענה עמי. “אבל עדיין לא הבנתי לאן אתה חותר”.
“עוד שאלה אחת ותבין. מה יקרה אם יתברר לך שעבור אנשים מסוימים, טובת המדינה חשובה יותר הוריהם או ילדיהם? אצל מי היית מפקיד את הגה השלטון – מי שילדיו והוריו חשובים לו מכל, או מי שהמדינה חשובה לו יותר?”
“ברור”, ענה עמי, “הייתי מעדיף את הראשונים, אבל שוב – איך זה קשור?”
“כדי לזכות לשאת את לפיד התורה מדור לדור נדרש אדם להציב את האמת בראש מעייניו. לא את הוריו, לא את אחיו ואפילו לא את ילדיו. הוא נדרש להיות נאמן רק לאמת, ולהקדים את נאמנותו לה לנאמנותו להוריו וילדיו – הקרובים לו ביותר.
מדוע? כדי שנדע שמעבירי התורה לא ‘עושים חשבון’ למאומה זולת האמת. שאין להם בעולמם דבר חשוב ממנה. כדי שנהיה בטוחים שניתן לסמוך על מעביר התורה ונדע שאפילו אם טובתו של אחד מקרוביו מתנגשת באמת – הוא “לא יכירו”, לא ישא לו פנים, וודאי שלא ישנה את התורה עבורו.
“בפסוק זה נקבע כי מעבירי התורה יישארו נאמנים לה וישמרוה מכל משמר ושינוי גם אם יצטרכו לכבוש לשם כך את הטבעים והרצונות הכי אנושיים – אהבה להורים, לאחים ואפילו לילדים.
“אדם שקנאתו לאמת ממלאת אותו תעצומות נפש כאלה שביכולתו להפנות עורך אפילו לקרוביו היקרים לו ביותר, האם יש לך עדות טובה יותר לכך שהוא אינו רואה דבר אחר לנגד עיניו זולת האמת? האם תחשוד בו שזייף את האמת? האם תעלה בדעתך שיתכחש לאמת שעליה הוא מוסר את נפשו תמורת כבוד ושררה, שהן פחותות בעוצמתן לאין ערוך מאהבתו לקרוביו? לכן נכתב פסוק זה, משום שזהו תנאי ראשון שמציב משה בפני בני שבט לוי מעבירי התורה.
“התנאי השני לכך מובא גם הוא בפסוק זה – ‘כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ’.
“מילים אלה מלמדות כי אף שהקנאה לאמת חשובה והכרחית, סכנה גדולה יש בה.
“קנאה יתֵרה לאמת יכולה להתפתח לשני כיוונים, אחד רצוי ושני מסוכן. ייתכן שאדם יקנא לאמת מאהבתו אותה – וזו קנאה טובה. אך ייתכן שהיא נובעת מגאווה: הוא אוהב את האמת ומגונן עליה משום שהיא שלו ולא משום שהיא אמת. וזו סכנה.
“אם בסיס הקנאה לאמת הוא הגאווה, הגאוותן עלול לעוות את האמת מפני שאינה מאפשרת לו להודות בטעותו, ובכך ימשיך להחזיק בדעתו גם כשמתברר שהיא מוטעית כדי שגאוותו לא תיפגע, וסופו שיורה על האסור שהוא מותר ועל המותר שהוא אסור.
“בפסוק ‘כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ’ מלמד משה כי מעביר התורה נדרש לתכונה נוספת כדי שלא יבוא לקנא לאמת מחמת מידת גאווה שבו: אהבתו לה’ צריכה להיות גדולה מאהבתו לעצמו. ‘כִּי שָׁמְרוּ – אִמְרָתֶךָ’. כיוון שאמרתך היא – שמרוה.
“מי שאהבתו לה’ נמצאת בראש מעייניו אינו חשוד בכך שהוא אוהב את עצמו יותר. אדם כזה לעולם לא יקנא לאמת מפני שהיא האמת שלו, אלא מפני שהיא האמת של הקב”ה.
“אדם כזה יעביר הלאה את התורה בדייקנות הגבוהה ביותר. כל עוד יידע שהיא אמת אלוקית, הוא ינצור ויאהב אותה יותר מאשר את קרוביו או את עצמו, ולכן, לא ייבוש להודות בטעותו שכן אהבתו לנותן התורה קודמת לאהבת עצמו, וכיצד יאמר על שקר שהוא אמת? וכי זו דרכם של אוהבים?
“פסוקים אלה הם פוליסת ביטוח להעברה מדויקת של התורה לדורות הבאים. רק המקנא לאמת מתוך אהבה לה’ זכאי להימנות עם מעבירי התורה. לכן מברך משה את שבט לוי “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל”, משום ששבט זה אין לו כלום משל עצמו, ואם הוא עוסק בזיכוי הרבים, בהוראת התורה ובאהבת ישראל, אות היא שהתורה, הקב”ה וישראל חשובים לו יותר מכל – אף יותר מעצמו, וכפי שהוכח בחטא העגל.
“לאחר שחטאו ישראל בעגל ציווה הקב”ה את משה – ‘שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה…’ (שמות לב, כז-כח)
“לכן זכה שבט זה להיות מעביר התורה. אם הוכחת שאין לך דבר חשוב יותר מרצון ה’ – אפילו לא קרוביך – איש לא יחשוד בך שתשנה או תוסיף על מה שקיבלת בסיני.
“הריקודים בשמחת תורה הם גם הודאה לה’ על כך שהעברת התורה מדור לדור הופקדה בידי חכמי ישראל ולא פרופסורים…”
