כשביקש הסולטן לשדרג את מעמדו של יועצו, הווזיר הוותיק והנאמן, קרא לו ושאל: “אם אמנה אותך להיות שר באחת ממדינות מלכותי, האם תישאר נאמן לי?”
“בהחלט”, השיב הווזיר, “עד יומי האחרון אהיה נאמן להוד רוממותו”.
“אדוני הסולטן… את הבית כבר נתתי, וגם את השדות והכסף! לשם מה זקוק הוד רוממותו לתרנגולת…
“וכיצד אדע כי אמת אתה דובר? תוכל להוכיח זאת?”, תהה הסולטן.
“ודאי”, השיב הווזיר בביטחון, “אנשים בוגדים בשולחיהם משום שהם מבקשים את טובת עצמם ולא את טובת שולחיהם. מי שאין לו כלום משל עצמו וגם אינו רוצה לעצמו מאומה, יוותר בנאמנותו תמיד”.
“ואתה?” שאל הסולטן, “האם תסכים לתת לי את כל אשר לך?
“בוודאי!”, ענה הוזיר.
“גם את ביתך?”.
“בהחלט”.
“ואת שדותיך וכרמיך? גם אותם תתן?”.
“גם אותם!” ענה הוזיר בהתרגשות.
“והכסף?”.
“גם אותו!”, השיב הוזיר בלא היסוס, “את הכל אתן להוד רוממותו. רק יבקש!”
“אני מבקש” – אמר הסולטן בחיוך – “רק את ה… תרנגולת”.
הווזיר החוויר ונאלם דום.
“אדוני הסולטן… את הבית כבר נתתי, וגם את השדות והכסף! לשם מה זקוק הוד רוממותו לתרנגולת… יסלח נא לי אדוני הסולטן, אנא ממנו – את התרנגולת ישאיר אצלי….”
חייך הסולטן, הנהן לאות הסכמה, והווזיר יצא מהחדר.
בדרכם לביתם, לא התאפק בנו של הווזיר ושאל: “אבא, אינני מבין: את הבית הענקת לסולטן בשמחה, על השדות ויתרת מיד כשביקש, אפילו את הממון נתת! מדוע התעקשת על התרנגולת?”
“ראה בני”, זקף הווזיר את ראשו בחשיבות, “את הבית הענקתי לסולטן משום שאין לי בית משלי. גם את השדות נתתי כיון שאין לי שדות, ומאותה סיבה לא היססתי לוותר גם על הכסף שאין לי… ועל מה שאין לך לא קשה לוותר. אך תרנגולת יש לי – ואיך אתן אותה לסולטן?…”
האם אין אנו דומים לו? כל אחד מאתנו מוכן לתת לוותר ולהקריב למען הקב”ה. ישנם אנשים שקל להם לוותר למען הקב”ה על דיבור לשון הרע, משום שאין להם חברים לדבר עליהם. אחרים – קל להם להיזהר בכשרות המאכלים, משום שאין בוערת בהם תאוות האכילה.
אך מה יקרה כשהקב”ה יבקש מאיתנו לוותר למענו על רצון או תאווה שממש בוערים בנו – האם גם עליהם נוותר למענו? ואם לא רק את המעשים יבקש מאיתנו, אלא גם את הכוונה? האם גם אז נעתר לו? או לחילופין, מה יקרה אם יבקש מאיתנו לאהוב כל מי שעובדו באמת, גם אם אינו נמנה עם בני קהילתנו או החוג שלנו? האם נסכים? האם אנו מוכנים לעצב את מחשבותינו ורגשותינו על פי רצונו?
בהקדמתו לחומש בראשית מבאר הנצי”ב כי הפסוק “אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” (דברים לב, ד), נכתב כדי להצדיק את העונש שהביא הקב”ה על בני דור החורבן, שהיו “צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ועל כן, מפני שנאת חינם שבלִבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורוס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית”.
מעשים בלבד אינם מעידים על שלֵמות, קובע הנצי”ב. כדי לזכות בה יש צורך גם בשלמות פנימית. לכן חרב הבית דווקא בימיהם של מי שאף שהיו שלמים במעשיהם – לא היו שלמים בפנימיותם. זאת כדי ללמד שהכוונה חשובה לא פחות מהמעשה, ושהפנימיות חשובה לא פחות מהחיצוניות, ושהאדם השלם אינו מי שנותן להקב”ה את המעשה בלבד, אלא מי שמסוגל למסור לו גם – ובעיקר – את הכוונה. לא רק מה שקל, אלא בעיקר מה שקשה.
מסיבה זו, עוד לפני חנוכת המשכן מלמד הקב”ה את משה על קורבן המחשבה כפי שמובא בפרשת השבוע.
בפרשת צו מלמד הקב”ה למשה את דיני קורבן העולה:
“צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה* עַל־הַמִּזְבֵּחַ כׇּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ”. (ויקרא ו, ב)
מדוע מופיעה פרשת קורבן עולה מייד בפתיחת הפרשה? כדי ללמד על חשיבותו של הקורבן הבא על הרהור הלב.
גם אם מקובל להניח שמחשבה היא דבר שאין בו ממש, מציווי קורבן עולה לומדים שההפך הוא הנכון. הבאת קורבן על הרהור הלב מלמדת כי יש ממשות במחשבה, משום שהיא משפיעה לא רק על המעשה אלא גם על סיבתו, כפי שכותב כותב רבנו בחיי:
“כי קורבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולן… מפני שהוא בא על יראת הלב… וחטא המחשבה קודם לחטא המעשה”.
כל הקורבנות באים על מעשים, מלמד רבנו בחיי, ותכליתם להורות שעל האדם לעצב את מעשיו ולהתאימם לרצון ה’, ומסיבה זו, כשאדם חוטא עליו להביא קורבן על שנכשל בכך. לעומת זאת, קורבן עולה על חטא המחשבה הוא בא, על שהאדם מכיר בכך שלא הצליח לעצב את מחשבותיו על-פי רצון ה’, ולפי שעיצוב המחשבה והכוונתה על פי רצון ה’ קשה יותר משליטה במעשים, ולפי שמחשבה היא שורש המעשים, על כן קורבן עולה הוא החשוב מכולם.
סיבה נוספת לחשיבותה של המחשבה, קובע רבנו בחיי, טמונה במאמר חז”ל: “תן לו משלו, שאתה ושלך שלו” – אנו וכל רכושנו שייכים לבורא. ומכאן, שגם אם ניתן לה’ את כל אשר לנו – המעשים, אין זו הוכחה שהענקנו משלנו, שכן כל שיש לנו – הכוח והבריאות המאפשרים את המעשים – תלויים בבורא ומשלו אנו נותנים לו.
רק דבר אחד הוא שלנו באמת – המחשבה והכוונה. לכן, קל יותר לעשות מעשים על-פי ציווי ה’, מאשר לכוון ולחשוב על פי ציווי ה’.
המחשבה היא ה’תרנגולת’ שלנו… הדבר היחיד הנתון לשליטתנו, הממד היחיד בו אנו עצמאיים לחלוטין, ואותו בדיוק מבקש מאיתנו הקדוש-ברוך-הוא: “רחמנא ליבא בעי [הבורא רוצה את הלב]” (סנהדרין כו, ב).
איך נותנים לקב”ה את המחשבות? פשוט מאוד! מחפשים את הטוב שבבריאה, ואת הטוב שבבריות, כפי שמובא בליקוטי מוהר”ן:
“דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט – אינו רשע. ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה” (ליקוטי מוהר”ן רפ”ב).
אם את הזולת ניתן לתקן באמצעות חיפוש נקודת הטוב שבהם, את עצמנו לא כל שכן.
