לפני שנים התגוררתי עם משפחתי בהונג קונג.
בשבתות היו מגיעים לבית הכנסת יהודים רבים ומשום שלחלקם היה זה המפגש היחיד עם היהדות במהלך השבוע, נהגנו לערוך סעודת שבת משותפת לאחר תפילת מוסף, בה היינו שרים שירי שבת וגם אומרים דברי תורה, ובסיומה היינו מברכים ברכת המזון במנגינה, כדי שגם מי שאינו בקיא בנוסח הברכה יוכל להצטרף.
המטרה העליונה של היהדות היא להביא את העולם למצב בו “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך… ויקבלו כולם את עול מלכותך… ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.”
באחת השבתות, אחת המתפללות הקבועות החליטה להוביל את שירת ברכת המזון כסולנית. באמצע הברכה לא הייתי יכול להעיר לה, אך כשהיא הסתיימה ניגשתי אליה והסברתי לה בנימוס שבבית כנסת המתנהל על פי ההלכה לא נהוג שאישה תשיר בפני גברים, ולחילופין הצעתי לה לקיים ברכת המזון נפרדת לנשים שם תוכל לשיר ככל שתחפוץ.
היא לא אהבה את דבריי.
אני ממש מאוכזבת, אמרה בלי להסתיר זאת. בדיוק בגלל הגישה הנוקשה הזאת אנשים מתרחקים מהיהדות. עד שאני כבר מגיעה לבית כנסת ורוצה לשיר, גם זה אסור?
מדוע תורת ישראל מפלה נשים? מדוע היא מתייחסת לאישה בצורה שונה מן האיש? למה ביהדות אין שוויון בין נשים לגברים?
אלו שאלות כבדות משקל, עניתי לה בנימוס. והן ראויות למענה לא רק בשל חשיבות הנושא, אלא גם בשל העובדה, שכמוך ישנם אנשים רבים שחפצים באמת ובתמים להזדהות עם היהדות ועם המסורת, אך מתקשים להזדהות עם הלכות מסוימות שאינן עולות בקנה אחד עם הערכים בהם הם מאמינים ולאורם חונכו, מה שמונע מהם להפוך את התורה והמצוות למרכז חייהם.
את צודקת בשאלתך. מן ההיבט ההלכתי, היהדות מתייחסת באופן שונה לגברים ונשים. אישה אינה מצטרפת למניין וגבר כן. גבר עולה לתורה בבית הכנסת ואישה לא. היא אינה רשאית להעיד בבית דין, וגם פטורה מלא מעט מצוות התלויות בזמן כגון תפילין וכו’.
ואכן, בדיוק בשל כך, נתפשת התורה אצל לא מעט אנשים כמיושנת, וככזאת שאינה מתאימה לרוח התקופה בה זכויות האדם כגון שוויון וחופש שולטות בכיפה.
האם זה נכון? האם באמת היהדות מתייחסת לאישה בצורה שאינה שוויונית?
ובכן, ישנם כאלה שמנסים להסביר שהתורה דווקא שוויונית ומכבדת נשים ולשם כך גם מצטטים מאמרי חז”ל כמו זה הקובע ששרה הייתה גדולה בנבואה מאברהם למרות שהיה אבי האמונה ועמודו של עולם. או את המדרש שאישה “עינה צרה באורחים”. דהיינו, שיש לה כושר אבחנה מדויק הרבה יותר משיש לגבר. וכן את המדרש “לעולם יזהר אדם בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו”, ועוד מדרשים שמוכיחים כי חכמינו דווקא רוממו והעצימו את מעמדה של האישה.
אלא שלמרות האמור, לא נוכל להתעלם ממאמרי חז”ל אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם האמור, כגון: “נשים דעתן קלה” ועוד.
ומכאן שהניסיון להציג מאמרי חז”ל באופן בררני, רק כדי לחזק את העמדה שהתורה אכן שוויונית ומכבדת נשים, אינו שלם, וגם לא עוסק ביושר בגוף השאלה.
לכן, כדי להשיב תשובה מלאה על שאלתך, לא אצעד בדרך זו. להפך.
את צודקת. התורה באמת אינה שוויונית. אלא שבעוד את רואה בכך חיסרון אני רואה בכך מעלה.
באמת? האישה שישבה מולי התקוממה. אתה באמת לא חושב ששוויון הוא ערך חשוב? כיצד יתכן שתורה שניתנה מאת השם לא תדגול בערכים חשובים וצודקים כל כך?
את שוב צודקת. תורה שיורדת משמיים אכן אמורה להיות מושלמת וגם מוסרית וצודקת. אין בכך ספק. אלא שאני מבקש להטיל ספק בקביעתך ששוויון הוא ערך חשוב.
השאלה מדוע אין שוויון ביהדות, מבוססת על הנחה ששוויון הוא ערך עליון וחשוב. אך האם הנחה זו נבדקה אי פעם? האם ערך השוויון באמת חשוב כל כך?
אם השוויון היה ערך עליון ונשגב, היה מקום לשאלתך, אך מה יקרה אם יתברר שהוא לא באמת כזה, האם גם אז תתרעמי מדוע התורה אינה שוויונית?
ברור שלא, הסכימה האישה, אך כיצד תוכיח לי ששוויון אינו ערך צודק וחשוב? הרי כל העולם הנאור מאמין בערך הזה. מה, כולם טועים?
יכול להיות, עניתי. אך כדי להסביר זאת, עלינו להבין תחילה מתי הפך השוויון לערך מרכזי ומה גרם לכך.
עד לפני כארבע מאות שנה במרכז חייהם של בני האדם שחיו בחצי הכדור המערבי, לא ניצבו ערכים כגון שוויון וחופש אלא הדת. כלומר רצון הבורא. ואז הגיעה תקופת הרנסנס, שבה דחו הנוצרים את את הבורא ורצונו ממרכז חייהם ובמקומו הציבו את עצמם ואת רצונם.
אם עד אותה תקופה מה שציווה הבורא הוא ראוי צודק וערכי, מאותה תקופה והלאה מה שהאדם מבין בשכלו האנושי הופך לכזה.
שינוי זה השפיע רבות על התרבות המערבית ועל החברה, שכן, אם האדם במרכז ולא הבורא, הרי שהרצון האנושי הופך מקודש ולא רצון הבורא. ומכאן, שאם אתה רוצה, מיד הופך רצונך לראוי, צודק ונכון.
גישה זו לרצון היא שהפכה בפועל את העונג למרכז החיים כפי שמקובל כיום בחברה המערבית.
אנחנו הרי לא רוצים סתם. אנחנו רוצים רק את מה שאנו מאמינים שאם יהיה לנו אותו נהנה, ואם הרצון האנושי קדוש, והוא חפץ בעונג, אין קדוש בעולם מהעונג האנושי. ואם הוא קדוש, מדוע שלא נשתעבד לו?
כך הפך התענוג האנושי למרכז החיים של בני החברה המערבית.
מי שהיטיב לנסח זאת היה פרופסור מפורסם שכתב את הדברים הבאים: “ניתן לקבוע שעולם הציוויליזציה המודרנית אחוז בולמוס של הנאות, ועיקר המאמצים בחברה זו מופנים להעלאת מפלס ההנאה וזאת תוך הרחקה של גורמי כאב וסבל לאדם כל עוד הוא חי”.
חשוב לי להדגיש כי כשאנו קובעים שאין רצונו של האדם המערבי אלא “ליהנות”, אין הכוונה להנאות גשמיות בלבד. הכוונה למילוי כל הצרכים האנושיים – הפיזיולוגיים, הרגשיים וגם הערכיים.
זה יפה. אמרה האישה. אך כיצד כל זה קשור לשיוויון?
פשוט מאוד. לאחר שהחלפנו את הבורא ורצונו בעצמנו וברצוננו, ולאחר שהסכמנו שאין רצוננו אלא ליהנות, התקדם התענוג האנושי לראש סדר העדיפויות שלנו, ולכן, כל מה שיסכן את הרצון ליהנות ייחשב לשלילי וכל מה שיסייע לנו לזכות בו ייחשב לחיובי.
עיקרון זה, הוא הוא השורש לכל זכויות הפרט. כיון שהאדם במרכז, וכיון שרצונו הניצב במרכז חשוב מכל, עלינו לאפשר לרצון האנושי את כל התנאים כדי למלא את הנאותיו.
לכן, ראשית לכל עלינו לשחרר את האדם ממגבלות. גבולות והגבלות מטבעם שהם מגבילים ומצמצמים את מילוי הרצון, ולכן, תחוקק החברה חוקים שיבטלו עד כמה שניתן את המגבלות על הרצון האנושי.
זו הסיבה שהחופש והשוויון הפכו לערכים נעלים. משום שהם משרתים את הרצון האנושי להנאות הניצבות במרכז חיינו.
חשוב להדגיש. בדיוק כמו החופש והחירות, השוויון אינו מטרה. הוא אמצעי למימוש הרצון. השוויון הפך לערך רק כדי להבטיח שכל אדם יוכל למלא את צרכיו ללא אפליה. שכן, כשאין שוויון, האדם מוגבל במימוש רצונותיו בעוד אחרים חופשיים לממש את שלהם – וזה לא צודק וגם לא ראוי.
השוויון הפך לקדוש רק כדי לשרת את המטרה. את השאיפה לתענוג.
כמו כל הערכים האחרים, גם הוא אינו קדוש מצד עצמו. הוא חשוב רק משום שהוא משמש כלי למילוי הרצון שאותו אנו מקדשים.
“אין לפרט זכויות למעט אלו שהחברה החליטה להעניק לו” קבע הפרופסור שציטטתי קודם. זכויות היחיד אינן מוחלטות. הוא לא נולד איתן. רק החברה תחליט אלו זכויות תעניק ליחיד ואלו תמנע ממנו. היא אמנם תעניק לו אותן כל עוד לא יפגע רצונו הקדוש ברצונם הקדוש של האחרים, אולם אם וכאשר יתנגש רצונו הקדוש ברצונם הקדוש יותר, יתבטל רצונו מפני רצונם, משום שכל קדושת רצונו תלויה בקדושת רצונם.
הבנה זו גם תסייע לנו להבין מדוע אפילו חברה המהללת את ערכי השוויון והחופש, שוללת אותם מן היחיד כשהוא מתנגש עם מטרות חשובות אחרות שהחברה הציבה לעצמה.
השוויון הוא אכן ערך חשוב. אין בכך ספק. אך כיון שהוא אמצעי ולא מטרה, כשהוא מתנגש עם יתר המטרות של החברה הוא נדחה מפניהן.
עיקרון זה נכון בכל מערכת מורכבת. חברתית, כלכלית ואפילו צבאית.
כל עסק כלכלי שואף להרוויח כמה שיותר כסף. לכן, כשההנהלה נדרשת להחליט אלו עובדים לקבל היא תעשה זאת כשרק המטרה העליונה של העסק ניצבת לנגד עיניה. אם גברים יתרמו לרווחיות יותר מנשים, הגברים יתקבלו, ואם הנשים, אז להפך.
ומה יהא על השוויון הקדוש והנעלה? ובכן, שוויון הוא אמנם ערך קדוש ונעלה, אך הוא כזה כל עוד אינו מתנגש במטרה העליונה למענה הוקם העסק הכלכלי.
כך גם בצבא.
מטרתו העליונה של כל צבא היא להגן על אזרחי המדינה, ולתקוף במקרה הצורך את כל אלו המאיימים על שלומם. לכן, אם יתברר ששילוב נשים פוגע ביכולת הצבא לנצח במלחמה, הם יוותרו עליו למרות קדושת השוויון בעיני החברה, ואם יעריכו ששילוב כזה לא יפגע ביכולת הצבא הוא יתרחש בדיוק בשל אותה קדושה.
תסכימי אתי, אמרתי לאישה שישבה מולי, שאיש לא יטען שייקוב ערך השוויון את ההר, ושבכל מקרה, גם אם הדבר יגרום לתבוסה צבאית, יש לשלב נשים בתפקידי לחימה.
בדיוק כך גם בסוגיות משפטיות.
כשחופש הביטוי מתנגש עם הזכות לפרטיות או כשקדושת החיים מתנגשת עם זכות האישה לקריירה, ייאלצו השופטים להכריע בין הערכים השונים, כשהמטרה העליונה של החברה ניצבת לנגד עיניהם, ועל כן, פעמים ויידחה השוויון מפני ההכרח ופעמים להפך. הכול תלוי במטרה העליונה.
בכל חברה שלנגד עיניה ניצבת מטרת על מובהקת כך יקרה. תמיד המטרה העליונה תגבר מעל הערכים, חשובים ככל שיהיו, שכן הערכים אינם אלא אמצעי, ואמצעים תמיד נדחים מפני המטרה.
החלוצים הסוציאליסטים שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה – 20 ללא ספק האמינו בשוויון. אך משום שמטרתם העליונה הייתה להקים מדינה, הם עשו את כל הנדרש להשגתה, גם אם הדבר התנגש עם ערך השוויון בו האמינו.
אפילו התנועה הקיבוצית שדגלה באידיאל השוויון יותר מכל חברה אחרת, לא יישמה אותו הלכה למעשה. אפילו בחברה הזאת התפקידים התחלקו לפי המטרה העליונה. בהרווחה הכלכלית. אפילו בחברה הזאת נקבעו התפקידים לא לפי ערך השוויון אלא לפי התפוקה הטובה ביותר.
שוויון הוא ערך חשוב וקדוש שאין נעלה ממנו בעיקר בחברה חומרית שבעה ומדושנת משום שהוא תואם את מטרתה העליונה – התענוג. אך בחברה מטרתית וערכית שלא העונג האנושי נמצא בראש מעייניה אלא הערכיות, גם אם השוויון ייחשב לערך נעלה, הוא יידחה כל אימת שיתנגש במטרה העליונה משום שבחברה נהנתנית הרצון האנושי במרכז, בעוד בחברה ערכית הערכים במרכז.
כעת נוכל לשוב בחזרה אל השוויון ביהדות.
היהדות אכן אינה מקדשת את השוויון, והיא גם לא רואה בו ערך נעלה משום שהיא לא חברה נהנתנית אלא מטרתית מובהקת.
בשולחן ערוך נכתב שכשתינוק מתחיל לדבר, הפסוק הראשון שמלמדים אותו לומר הוא “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, ויש לכך סיבה.
על פי תורת ישראל המטרה העליונה והמרכזית של היהודי היא לקיים את מצוות התורה, ולהעביר לילדיו את הלפיד התורני שקיבל מהוריו. לכן מיד כשהילד מתחיל לדבר מלמדים אותו את הפסוק הזה. כדי להצהיר על מטרתנו העליונה.
אנו מלמדים אותו, שבחיי היהודי לא הרצון האנושי ניצב במרכז אלא רצון השם, וכיון שהוא במרכז, קיום רצון השם חשוב ונשגב יותר מהשאיפה האישית לתענוג.
אנו אמנם לא אוסרים עליו ליהנות. מותר ליהנות. מותר לבלות ולאכול, אך על הרצון הזה להיות כפוף לרצון השם. כל עוד אין הרצון ליהנות אינו ניצב בסתירה למטרה המרכזית הוא ראוי, אך כבכל חברה מטרתית, כשהוא יתנגש במטרה העליונה, הוא ידחה מפניה.
רגע… ומהי המטרה העליונה של היהדות? שאלה האישה.
המטרה העליונה של היהדות היא להביא את העולם למצב בו “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך… ויקבלו כולם את עול מלכותך… ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” לתקן את העולם ולהכשירו למצב בו הקב”ה והנהגתו יהיו גלויים לכל, ובכך להשיב את העולם למצבו המקורי כפי שהיה טרם חטא אדם הראשון.
אדם הראשון חי בגן עדן – בעולם הבורא היה גלוי לאדם בדיוק כפי שהטבע גלוי לנו. בגן עדן, דיבר האדם עם האלוקים והאלוקים דיבר עמו. אך כשחטא, גורש האדם מן הגן ונסתלקה האלוקות מן העולם הטבעי, ותפקיד צאצאיו להשיב אותה אליו.
העם היהודי קיבל את התורה משום שעליו הוטלה המשימה להשיב את כל בני האדם למדרגה זו. הוא קיבל את התורה שבעזרתה יתקן את עצמו, ולאחר שישלים את תיקון עצמו, ילמדו ממנו שאר האומות, ושגם הם יתוקנו ויצטרפו תיקרא תקופה זו ימות המשיח ואז יגשים העם היהודי את מטרתו העליונה.
זו הסיבה מאחורי נצחיותו של עם ישראל. הוא שורד בעזרת ההשגחה העליונה משום שתפקידו לא הושלם. משום שיש לו ייעוד נעלה הניצב במרכז חייו אותו עליו להגשים.
הוא שורד משום שכדי שהעולם יגיע אל תכליתו, יש צורך בקיומו של עם ישראל, וכדי שעם ישראל ימשיך להתקיים נדרשים לחבור זה לזה שני מרכיבים הכרחיים. שיהיו בעולם יהודים ושהיהודים ישמרו את התורה, ואי אפשר לזה בלא זה.
אם לא יהיו יהודים בעולם לא יהיה מי שיוביל את העולם אל תכליתו. ואם היהודים לא ישמרו את התורה, הם לא יתוקנו, ואם הם לא יתוקנו, לא יתוקנו שאר העמים שבלעדיהם לא ישוב העולם למצבו הראשון. לכן יש צורך בשניהם. גם לשמור על ההמשכיות הפיזית של בני האומה, וגם לשמור על ההמשכיות הרוחנית.
לכן הפסוק הראשון שאנו מלמדים תינוק שמתחיל לדבר הוא “תורה ציווה לנו משה”. משום שעל פי תפישת היהדות, הילדים הם העתודה של העם היהודי. הם העתיד הפיזי והרוחני גם יחד. לכן, אפילו לצורך בניין בית המקדש אין מבטלים תינוקות של בית רבן מלימודם.
אלא שקיומה של עתודה זו תלוי בשני אנשים – אב ואם – ועל כן, לאור המטרה עליונה – המשכיותו החומרית והרוחנית של עם ישראל, נקבע תפקידם של ההורים.
את האחריות לקיומם הגשמי והרוחני של ילדיו, הטילה התורה על האב, ואת האחריות להכשרתם לתפקידם זה, הטילה על האם.
לכן, בשל חשיבות תפקידה – הכשרת העתודה בה תלוי העולם כולו, פטרה תורת ישראל את האישה ממצוות עשה התלויות בזמן. לא משום שאישה אינה חשובה אלא משום שהיא חשובה. משום שהיא אחראית למטרה העליונה של היהדות שחשובה יותר. ועל כן נדחות מצוות התלויות בזמן מפני תפקידה החשוב. כדי שלא יסיחו את דעתה ממנו.
אגב, פטור זה ממצוות אינו יוצא מן הכלל. הוא דומה לעיקרון ההלכתי “פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה”, לפיו, כדי להציל חיים נדחות כל המצוות. האם נעלה על דעתנו שפטור זה מעיד על נחיתותו של האדם או על חשיבותם העצומה של חייו שכל המצוות נדחות מפניהם.
על פי תורת ישראל, העברת הלפיד לדור הבא היא תנאי הכרחי להמשכיותו של עם ישראל. זהו פיקוח נפש לאומי. ולפי שהאישה הופקדה על אלו שחיי העולם כולו תלויים בהם, פטרה אותה התורה ממצוות התלויות בזמן.
היהדות אינה מחלקת את האיש והאישה לחשובים יותר וחשובים פחות. היא מעניקה להם תפקידים שונים. כשישנה מטרה משותפת אין תפקיד חשוב ופחות חשוב. כל תפקיד חיוני באותה מידה. ולפי התפקיד מעוצבים שאר הערכים.
זה מעניין מאוד, אמרה האישה. זה אולי מסביר מדוע ביהדות השוויון אינו נתפש כערך עליון, אך אם ישנה חלוקת תפקידים ברורה כל כך בין גברים לנשים ביהדות, מדוע בציבור החרדי דווקא נשים מפרנסות את משפחותיהן בעוד בעליהן לומדים תורה? האם אין בכך כדי להעיד על היפוך תפקידים?
את בהחלט צודקת. זהו אכן מצב חריג ולא טבעי, והוא נוצר בנסיבות היסטוריות קשות, אך דווקא הוא מעיד על העיקרון שהזכרנו, ולפיו כל ערך חשוב ככל שיהיה נדחה מפני המטרה העליונה.
לאחר השואה הנוראה שפקדה את העם היהודי באירופה, התברר כי במקביל לחורבן הגשמי בו נרצחו כשליש בני העם היהודי, התחולל גם חורבן רוחני. לפתע התברר כי כמעט כל תופשי התורה באירופה נרצחו.
בנוסף לכך, לאחר הקמת המדינה, התעצם שבעתיים החורבן הרוחני, כשהתברר שרבים מבניהם של יוצאי ארצות האסלאם, בני עדות המזרח, שדקדקו קלה כבחמורה במצוות בעודם בגלות, דווקא עם עליתם ארצה נטשו אותם.
הקמת מדינת ישראל אולי הפכה את קיומם החומרי של היהודים ליציב יותר, אך במקביל קיומה של היהדות נתערער עד כדי כך, שהיה נראה באותם ימים כאילו תם זמנה של תורת ישראל חלילה.
ואז, בעקבות המצב הרוחני הנורא, ובשל העובדה שללא יהדות לא יגיע עם ישראל אל תכליתו ומטרתו העליונה, הורו גדולי ישראל לצרף להיכלי הישיבות הריקים את כל מי שניתן היה לצרף, בשל הצורך הדחוף להעמיד דור חדש של תלמידי חכמים שימשיכו לשאת את לפיד היהדות לדורות הבאים.
על כן, משום “עת לעשות לה’ הפרו תורתך” – התירו חכמי ישראל לנשות לומדי התורה שנטשו את התפקיד הגשמי לטובת הרוחני, לשנות אף הן מתפקידן ולעסוק בפרנסת ביתן, וכל זאת כדי שתתגשם המטרה העליונה, ותשוב התורה לעמוד על תילה. שאם לא כן, גם אם תמשיך האישה לאייש את תפקידה משכבר, לא תהיה תורה אותה תוכל להנחיל לילדיה, ובשל “פיקוח נפש” של היהדות, הפכה אשת לומד התורה לא רק למחנכת אלא גם למפרנסת המשפחה.
חשוב להדגיש, תפקיד זה אינו פוטר אותה מתפקידה משכבר. הוא נוסף עליו. את הכשרת לבבות ילדיה לתורה ומצוות, איש לא ייטיב ממנה לבצע. על כן, ניתן לומר שאם בעבר היו לאב שני תפקידים ולאישה אחד, כיום התהפך המצב, ולאישה יש נושאת בשני תפקידים בעוד האיש באחד.
ואתה לא חושב שמדובר בניצול? למה הבעל רק לומד תורה, בעוד האישה גם עובדת וגם מחנכת?
זה ענין של הסתכלות.
אם האישה עושה זאת בניגוד לרצונה, זהו אכן ניצול, אך אם היא בוחרת בכך בשל החשיבות שהיא מייחסת ללימוד התורה ומתוך הכרה בחשיבות תפקידה, לא זו בלבד שאין היא רואה בכך ניצול, אלא שהיא חשה שזכתה בזכות גדולה.
האחיות שלי עובדות קשה מאוד לפרנסת ביתן כדי שבעליהן ילמדו תורה, והן עושות זאת בשמחה ומתוך בחירה. הן יודעות שברגע שלא יהיה עוד צורך בכך, הן ישובו לתפקידן הקודם. הן עושות זאת מתוך תחושת שליחות. הן רואות בכך זכות להיות שותפות בהעברת הלפיד היהודי לילדיהן, והן מוכנות להתאמץ כדי שזה יקרה.
זהו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו “שלי ושלכם שלה”.
רבי עקיבא אמר זאת משום שידע למי הוא חייב את עולמו הרוחני. הוא ידע טוב מכולם שאשתו הקדישה חייה כדי שיוכל ללמוד תורה. האם מישהו יאשים את רבי עקיבא שבכך שלמד תורה לא כיבד את אשתו? שלא חש כלפיה חובת הכרת הטוב ללא שיעור? האם הוא דרש ממנה לאפשר לו ללמוד תורה או שהיא דחקה בו לעשות זאת?
ביהדות אמנם אין שוויון אך יש כבוד עצום לאישה, בעוד בחברה המערבית, אולי יש יחס שוויוני לנשים, אך לגבי הכבוד שהחברה המערבית רוחשת לה, איני בטוח כל כך, וההחפצה תוכיח.
אכן צדקת בדברייך. היהדות כחברה מטרתית אינה דוגלת בשוויון כשהוא מתנגש עם המטרה עליונה שלה. היהדות מעניקה לאיש ולאישה תפקידים שונים שנועדו יחד להביא אל הגשמת המטרה עליונה, ולפי התפקידים שהוטלו עליהם, הכישורים שקיבלו משמיים.
ביהדות החיים הם תפקיד ושליחות. וכשיש שליחות, אין שאלות של מי קיבל יותר ומי קיבל פחות.
וראיה לכך ניתן למצוא בפרשת השבוע.
בפרשת וישב מתארת התורה שלושה אירועים שונים בזה אחר זה. מכירת יוסף. מעשה תמר. וניסיונו של יוסף בבית פוטיפר.
האם יש קשר בין האירועים? מסתבר שהתשובה לכך חיובית.
גם באירוע שגרם למכירת יוסף, וגם בשני המקרים האחרים. המעשים נעשו בניגוד לאינטרס האישי. יוסף יוצא לראות את אחיו למרות שידע שבכך הוא מסכן עצמו. תמר גורמת ליהודה לנטות מן הדרך למרות שידעה שאפשר והיא תשלם על כך בחייה, ויוסף שוב מסכן את עצמו בבית פוטיפר מתוך ידיעה שאפשר והדבר יעלה בחייו.
בשלושת האירועים החליטו תמר ויוסף לפעול בניגוד מוחלט לענייניהם האישיים. הם לא הציבו את רצונם ליהנות בראש סדר העדיפויות שלהם. להפך. הם פעלו בניגוד לרצונם. הם סיכנו את עצמם ואת רצונם משום שהם ראו לנגד עיניהם מטרה עליונה וחשובה יותר מרצונם האישי. יוסף יצא לראות את אחיו למרות הסכנה שבדבר כדי לקיים את מצוות אביו, ותמר עשתה את מעשיה כדי לזכות להביא לעולם את אלו שבזכותם ייגאל עם ישראל.
התורה מציבה אירועים אלו זה לצד זה כדי ללמד, שבחברה מטרתית האדם אינו מציב את רצונו במרכז אלא את המטרה הנעלית שעל פיה הוא מקבל החלטות, גם אם הדבר מגביל את רצונו ואפילו מסכן אותו.
גם יוסף וגם תמר היו יכולים להתחמק כדי לא להתנגש ברצונם. יוסף היה יכול לומר לאביו כי הוא חושש מאחיו ולהישאר בבית, ותמר היתה יכולה להסביר לעצמה שאם יהודה לא מחתן אותה עם שילה בנו לא עליה המלאכה לגמור.
אלא ששניהם בחרו את ההפך. זה טבעם של בני אדם שרצון השם חשוב בעיניהם יותר מרצון עצמם. ולפי שכך בחרו, זכו שניהם להיות שותפים בגאולת עם ישראל. להיות אלו שיובילו את הגאולה שהיא המטרה העליונה של היהדות.
זו הסיבה שביאת משיח מתחלקת בין משיח בין יוסף ומשיח בן דוד. כדי ללמד שמי שרואה לנגד עיניו את המטרה העליונה ולא את מטרותיו האישיות זוכה להיות שותף לה. וזו גם הסיבה שכאשר סירב יוסף לאשת פוטיפר, הוא תלה את סירובו במטרה הנעלית, כשאמר: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים”.
הוא הדגיש זאת כדי ללמד אותה ששונים אנשי התענוג מאנשי המטרה. שבעוד אנשי התענוג מציבים את רצונם במרכז, אנשי המטרה מציבים במרכז את המטרה העליונה. את רצון השם.
זו הסיבה שהיהדות לא רואה בשוויון ערך בפני עצמו. משום שהיא חברה המחנכת למטרתיות רוחנית ולא גשמית, וכשזו המטרה, לא הרצון האישי נמצא במרכז אלא רצון השם, וכשרצון השם נמצא במרכז, כל מי שתורם לעשייתו נוטל חלק שווה בהבאת העולם את תכליתו ודי לו בכך.
אדם כזה, בשונה באנשי התענוג, אינו מודד את עצמו ביחס לאחרים אלא רק ביחס לרצון השם.
כל שנותר לך להחליט, אמרתי לאישה שישבה מולי, הוא לאיזו חברה תעדיפי להשתייך, לחברה הרואה בעונג ערך עליון או לחברה שרואה בעשיית רצון השם את מטרת החיים.
רק אחרי שתכריעי בשאלה זו תוכלי לשוב ולבחון את ערך השוויון ולקבוע אם הוא חיובי או שלילי.
שבת שלום.
