באוגוסט 1819 פרצו בגרמניה פרעות “הֶפּ-הֶפּ”. המוני גרמנים יצאו לרחובות, קראו קריאות נגד היהודים, בזזו את רכושם, שרפו חנויות, וגירשו את היהודים מבתיהם. יש הסבורים כי “הפ הפ” הם ראשי תיבות של הצירוף Hierosolyma est Perdita שמשמעו: ירושלים אבודה.
שוב הוכיחה ההיסטוריה שאין בכוחן של התבוללות תרבותית או המרת דת לבטל את השנאה השורשית של עמי אירופה ליהודים.
שלושה שבועות לאחר תום הפרעות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים והקימו את ‘האגודה לתרבות ולמדע של היהודים’. הם האמינו כי הפוגרומים מתרחשים משום שהיהודים מסתגרים באמונתם ומנותקים מן התרבות הגרמנית, וכדי לסלק את שורש השנאה כלפיהם צריך להורות להם כיצד יוכלו להשתלב בחיי העם הגרמני, “על מנת לקרב אותם אל השלב שאירופאים אחרים כבר הגיעו אליו מזמן”.
לשם כך, סברו הצעירים היהודים, יש לתקן ליקויים שנוצרו אצל היהודים במהלך הגלות.
הם מנו שלושים ליקויים כאלה. להלן רשימה חלקית:
ביטול האמונה שהעם היהודי הוא העם הנבחר. מלחמה ביוהרה היהודית. מאבק ברוכלות, בתאוות הבצע ובחמדנות היהודית. עדכון התפילות בבתי-הכנסת וביטול מנהגים שעבר זמנם ואשר יוצרים ניכור. הרחבת תכני הלימוד ושיפור רמת הלימודים בבתי-הספר היהודיים. מלחמה בהשתמטות היהודית מעבודה הכרוכה במאמץ ועידוד פעילות גופנית. שיפור נימוסיהם הגסים של יהודים. מלחמה בממסד הרבני, הכוחני והפנאטי.
יוזמה זו נחלה כישלון חרוץ. למרות ניסיונם הכן, לא התקבלו היהודים על-ידי הגרמנים: לא המתבוללים התרבותיים מתוכם, ואף לא המתנצרים.
אדוארד גנז ולאופולד צונץ, מקימי ‘האגודה לתרבות ולמדע של היהודים’, והמשורר היינריך היינה, שהצטרף אליה בהמשך והתפרסם בשל קביעתו ש”היהדות היא אסון”, התנצרו בסופו של דבר. לימים הודה היינה כי התנצרותו היתה טעות והביע חרטה.
שוב הוכיחה ההיסטוריה שאין בכוחן של התבוללות תרבותית או המרת דת לבטל את השנאה השורשית של עמי אירופה ליהודים.
יהודי אירופה נאלצו לבחור בין שתי אפשרויות נוראות: להיות שנואים בשל נאמנותם לדתם, או להיות שנואים בשל נטישתם אותה.
מי שבחרו לדבוק באמונתם נותרו חלק מהעם היהודי, אך המתבוללים לא זו בלבד שנכרתו מעם ישראל – אלא חוו אף הם על בשרם אותה שנאה תהומית מהסביבה הגרמנית שאליה שאפו להשתייך.
אילו למדו היינה וחבריו בפרשת השבוע, היו עומדים על טעותם וחוסכים מעצמם מפח-נפש.
בפרשת במדבר נמסר לישראל סדר מיקומם של השבטים סביב המשכן בעת חנייתם, וכן במסעותיהם במדבר בדרכם לארץ ישראל. כך כותבת התורה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל־דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל־מוֹעֵד יַחֲנוּ” (במדבר ב, א-ב).
מעבר להוראה המעשית שיש בו, ציווי זה חושף את סוד הישרדותו הלאומי של עם ישראל.
לא במקרה החלו החיים הלאומיים היהודיים דווקא במדבר. שם לידתו של עם ישראל, משום שזהו מקומו הטבעי לאורך רוב תקופת קיומו. הגלות כמוה כמדבר, ומשמעותה היא שעם ישראל לעולם ישכון בדד: גם אם ינסה לחקות את תרבות הגויים ולהיטמע בה.
הורתו של עם ישראל במדבר באה ללמד שבדידות לאומית אינה מצב מקרי או תלוי-נסיבות; היא ברירת המחדל, היא טבועה בבסיס קיומו וזהותו.
לכן, הקב”ה מצווה על סדר חנייתם במדבר. כדי ללמד שיהודים ישרדו במדבר הגלות כאומה רק אם ישכילו לחנות תמיד סביב ‘אוהל מועד’. כל עוד תהא התורה שבאוהל מועד מרכז חייהם, הם ישרדו כאומה חרף בדידותם המדינית ולמרות השנאה והפרעות.
אך אם יַפנו עורף לאוהל מועד – בדידותם לא תיעלם, ואף לא שנאת האומות. יהודים יישארו במדבר הגלות כאומה חסרת זהות הסובלת מניכור ושנאה בשל העובדה שפנתה עורף לדרך התורה.
מפרשת השבוע נלמד שיהודי המתכחש ליהדותו לעולם לא יהפוך לאזרח העולם: הוא יישאר יהודי חסר אומה. בדיוק כפי שהודה היינריך היינה בסוף ימיו – “עכשיו אני שנוא על היהודים ועל הנוצרים כאחת”.
כמו חברי ‘האגודה לתרבות ולמדע של היהודים’ בגרמניה, גם בימינו מושמעות טענות המייחסות ליהדות את מקור כל הקלקולים במדינת ישראל, וגם כיום ישנם מי שקוראים להלחם ב”ממסד הרבני הכוחני והפנאטי”, לשפר את רמת הלימודים של ילדים חרדים ולהרחיב את אופקיהם (בלימודי ליב”ה) “כדי לקרב אותם אל השלב שאירופאים אחרים כבר הגיעו אליו מזמן”.
אבל רעיונות אלו כבר נוסו לפני מאתיים שנה על-ידי היהודי המומר אדוארד גנץ וחבריו, ונחל כשלון חרוץ.
לא חבל לנסות שוב?
***
לפני שנים אחדות, בתום סמינר נוסף של ארגון ‘ערכים’, ביקשה את רשות הדיבור משתתפת לא שגרתית. היתה זו בחורה יפנית שהגיעה לשם כחלק מהליך הגיור שהיתה מצויה בו.
“כבר חמש שנים אני מנסה להצטרף למועדון היהודי”, כך סיפרה, “והדיינים מנסים להניא אותי מכך. הם אומרים שבימינו להיות יהודי זה לא משהו כל כך נוצץ, שהרבה יותר נעים וקל להיות יפני, ושאני טועה טעות חמורה בניסיון להצטרף לעם ישראל. אבל למדתי מהם להיות עקשנית, וניצחתי.
“הקשבתי לכל ההרצאות כאן, ואני שמחה לבשר שבעוד חודש אקבל מבית-הדין תעודת גיור ואצטרף כחברה מן המניָן למועדון שלכם. אבל אתם אינכם זקוקים לתעודה. נולדתם איתה. אם פג תוקפה – פשוט תחדשו אותה…!”
