אין זה סוד שבתקופה האחרונה ניטש ויכוח חריף שמאיים לפלג את העם בישראל, לפחות לפי האווירה בתקשורת.
אמנם אין זה הוויכוח הראשון שניטש בינינו, שאלא שהפעם הוא בכל זאת שונה.
“אינני מבין, הקשתי. הבה נניח לרגע שהרפורמה אכן תעבור. חס ושלום כמובן. והרוב בכנסת יחוקק את החוקים ללא מגבלות בג”ץ. האין זה נפלא?
בשונה מוויכוחים קודמים, הפעם השיח קיצוני ומתלהם יותר, והאיום בהיפרדות ובפירוק החבילה הלאומית, נאמר בגלוי וללא כחל וסרק, וכמעט שאיש אינו מזדעזע או מזהיר שלא יעלה על הדעת.
למרות זאת, בשבוע שעבר, נחצה קו נוסף.
בפוסט שהועלה על ידי מי שתרם עשרות שנים מחייו למען אזרחי ישראל נכתב במילים אלו ממש: “חידלו להגיד לנו ״אחים אנחנו״. כי אנחנו לא. אנחנו לא אחים של אחיכם המושחתים. אנחנו לא אחים של אחיכם החרדים הסחטנים המשתמטים. אנחנו לא אחים של אחיכם נערי הגבעות. אנחנו לא אחים שלכם, משמידי הדמוקרטיה. אנחנו לא אחים שלכם. אנחנו אפילו לא בני דודים רחוקים שלכם”.
קראתי והזדעזתי.
נכון. כחרדי הורגלתי לקריאות גנאי אקראיות מאחים כועסים, והתרגלתי לעובדה שיש לי אחים שמאמינים שאני סחטן/משתמט/פרזיט שחי על חשבון הציבור/ איש חשוך שמאמין שאנו עדיין מצויים בימי הביניים/ וגזען שמאמין באתה בחרתנו. אבל לא אחים??? זה היה כבר יותר מידי אפילו בשבילי.
לכן, כשהוזמנתי השבוע להרצאה בנושא “הזהות יהודית לאן?”, ציטטתי את המשפטים החריפים בשם אומרם, ושאלתי אם יש מישהו באולם שמסכים עם הדברים, ומתוך חמישים איש שנוכחו בהרצאה, קם אדם כבן שישים והצליף בי.
“בהחלט כן. אך לפני שאשיב לך אציג את עצמי. שמי אבירם ואני מתגורר בקיבוץ שכן. כששמעתי שאתה מגיע להרצות בפני חבריי בנושא הזהות היהודית, החלטתי לבוא, וזאת למרות שאיני נוהג להשתתף במפגשים העוסקים בדת. הגעתי הנה רק כדי לוודא שאתה לא מנסה להחזיר את חבריי בתשובה. וכן, אדוני, אני מסכים בהחלט עם המשפטים שציטטת. הגיע הזמן לומר לכם זאת בקול רם וצלול ובלי להתבייש.
כששאר המשתתפים, ללא יוצא מן הכלל, ביקשו להסות אותו, השתקתי אותם באדיבות וביקשתי מאבירם להמשיך, והוא עשה זאת בלהט.
“אתם מבקשים להחריב את הדמוקרטיה שבינינו פה במשך שנים בעמל ובדם. אתם מבקשים להחליש את בית המשפט שמשמש מגדלור לערכים הליברליים שאנחנו מאמינים בהם. עם כזאת רפורמה איזה מן אחים אנחנו?
“ומה כל כך מסוכן ברפורמה שיותר ממחצית העם מנסה להעביר כעת, עד שהיא הופכת אותנו ללא אחים? שאלתי בתמימות.
“מה זאת אומרת מה רע? הכל רע בה. אתם מנסים לקבוע שחברי הכנסת יחליטו מה נכון ומה לא. מה ערכי ומה פחות. שהם יקבעו מי יהיו השופטים, ושבית המשפט לא יוכל לבטל את החוקים שיחוקקו חברי הכנסת. אז אם זה לא להחריב את הדמוקרטיה, אז מה זה?
“אינני מבין, הקשתי. הבה נניח לרגע שהרפורמה אכן תעבור. חס ושלום כמובן. והרוב בכנסת יחוקק את החוקים ללא מגבלות בג”ץ. האין זה נפלא? האם היא לא תסלול עבורכם את הדרך כשתהפכו לרוב בבחירות הבאות? האם היא לא תסייע לכם, להעביר את החוקים שעד היום לא הצלחתם?
סוף סוף תוכלו לגייס את בני הישיבות. לחייב את החרדים לשלם פיצויים לחברה על סחטנותם הפוליטית. להכריח הילדים החרדים ללמוד ליבה. לבטל להוריהם את קצבאות הילדים. לאלץ את הגברים החרדים לצאת לעבוד, ואפילו להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה. וכשהמיעוט יזעק שומו שמים ולא יעלה על הדעת, תשיבו להם בצדק, שזהו החוק ושכך קבעה הרפורמה אותה הם העבירו. מדוע אפוא אתה כל כך מתנגד לה?
“אתה דמגוג”, השיב לי אבירם. “בדיוק בגלל זה אנחנו לא אחים. איזה מכנה משותף יש לי עם אנשים כמוך? אתה מאמין בבורא ואני בהיווצרות עצמית. אתה משעבד את רצונך למוסר התורה ואני למוסר האנושי. אתה מחכה למשיח ואני לא. אתה מייחל שכולנו נשמור מצוות ואני נלחם בכפיה הדתית. מה מחבר בינינו? פשוט כלום. במצב כזה לקרוא לנו אחים, זה לא קצת מצחיק?
“בלי לפגוע, אבל כשאני נוסע לברלין, לאמסטרדם או ללונדון אני מרגיש ביניהם בבית הרבה יותר מאשר כשאני מבקר בבני ברק או במאה שערים. כשאני יושב לשיחה אקראית על כוס קפה, עם הולנדי או גרמני, אני מרגיש שיש בינינו הרבה יותר מן המשותף מאשר אתך. שנינו ליברליים. שנינו מאמינים בחופש. שנינו קראנו את ניטשה ואת קנט. שנינו מכירים את “ההולנדי המעופף” של ריכרד וגנר. שנינו מאמינים בעליונות המדע, בקדמה ובנאורות, ושנינו גם מצדדים קנאים לזכויות האדם באשר הוא. זהו מכנה משותף שעל בסיסו ניתן לבנות אחווה, אבל אתך? הצחקת אותי.
“יכול להיות שאתה צודק”, עניתי. “למען האמת, כעת, כשאתה מציג את הרשימה המכובדת הזאת זה משכנע וגם די הגיוני. אלא שהיגיון הוא מושג מאוד יחסי כפי שטען קנט אותו הזכרת. וכשהוא מתנגש חזיתית בהיסטוריה, הוא גם מאבד מיוקרתו.
אמנם לא מלמדים אצלנו היסטוריה, אך לא צריך להיות היסטוריון כדי לקבוע שלתחושת האחווה נדרשים שניים, ואני ואתה ההוכחה לכך.
אתה מתכחש לאחווה בינינו, למרות שאני חש כך כלפיך. לכן, אמליץ בפניך מניסיוני – לפני שאתה קובע שעם גרמני או הולנדי אתה חש אחווה, רק כדי שלא תתאכזב כמוני, רצוי שתשאל אותם אם גם הם מרגישים כלפיך רגש דומה. כי אם לא, סביר להניח שתחוש כמוני כיצד מרגיש אח כשאחיו אינו חפץ באחווה. ואם לא השתכנעת, ההיסטוריה תוכיח.
לאחר השואה עסק משה שמואל המכונה “אל נונו” מסלוניקי בסוגיית האחווה היהודית וכך כתב: “חביבי! אילו היית מבין קצת את השפה שלנו, “לאדינו” הייתי פונה אליך ואומר: “מי קארו” – יקירי. כי אצלי כולם שווים. כולנו! אחינו בני ישראל. אנשים אחים אנחנו! ואף אם תהרוג אותי, לא אבין למה ומדוע הקטרוגים האלה.
למען האמת, גם אני פעם חשבתי כי יש הבדלים בין היהודים… אבל הרבה דברים, חביבי, למדתי באושוויץ. ודבר זה לא אשכח לעולמים: למדתי כי כל ישראל אחים. כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם. כל מי שבשם ישראל יכונה. מסלוניקי ומרודוס, מצרפת ומסקנדינביה, מגרמניה ומרומניה, רוסים, פולנים וצ’כים, פרופסורים וסבלים, רבנים וחזנים, ישישים ותינוקות. כל אלה שהיו מבני אברהם יצחק ויעקב. לכן כשאני מקשיב לכל מיני זלזולים וליצנות של יהודי אחד על השני, לבי מתפלץ בקרבי. כי שם, באושוויץ, למדתי לדעת את האמת”.
ואם “אל נונו” – הסבא מסלוניקי ראה זאת במו עיניו, מי אנחנו שנחלוק עליו.
אנחנו יכולים לריב, אבירם, ומותר לך גם להתכחש אליי ולחוש אחווה עם הולנדים וגרמנים. אבל “אל נונו” טוען שהם לא מרגישים כך, ואתה זה שהכרזת שבשביל אחווה צריך שניים. לכן עליך לבחור בין שתי אפשרויות. או להרגיש אחווה כלפי מי שאינך מרגיש, או כלפי מי שהינך מרגיש אך הוא אינו מרגיש. כך או כך, האחווה בינינו לא תופר גם אם תתכחש לה, וההיסטוריה הוכיחה זאת פעם אחר פעם.
עלילות הדם, הגירושים, הרדיפות והשואה, לא הבדילו בינינו. הם הוכיחו שאנחנו אחים תמיד. אפילו אם אנחנו לא מרגישים כך. הם הוכיחו שבחירתנו מסתכמת בשאלה האם נתאמץ כדי להרגיש את האחווה למרות המחלוקות, או שנרגיש אחים רק בגלל שאחרים חושבים שאנחנו כאלה.
זהו חוק יהודי נוקשה שהוכיח את עצמו כבר אלפיים שנה, ולכן הוא אפילו מדעי. ואתה הרי הצהרת שאתה מאמין גם בחוק ובמדע.
המפליא בחוק האחווה היהודית, אינו מסתכם רק בהלימתו את ההיסטוריה, אלא בעיקר בשל העובדה שהוא נוסח כבר לפני אלפי שנים בפרשת השבוע.
בפרשת תצווה מורה הקב”ה למשה לצוות על בני ישראל להביא אליו שמן זית זך כדי להדליק בו את המנורה, שנאמר: “ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד: באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה’ חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל:”
אלא שפסוקים אלו מעוררים כמה שאלות.
מדוע ציווה הקב”ה להדליק את המנורה דווקא בשמן זית? וכי אין שמנים אחרים הבוערים טוב ממנו? כמו כן, כיצד מצווה התורה שהדלקת המנורה “חוקת עולם” היא, והרי בימינו אין בית מקדש וגם לא מנורה להדליק? וחוץ מזה, האם ישנה סיבה לכך שבפרשה הקודמת, כשהקב”ה מלמד את משה על בניית המשכן, הוא מצווה אותו – “ויקחו לי תרומה”, ואילו בציווי הבאת השמן למנורה הוא מצווה עליו – “ויקחו אליך”? מדוע שם “לי” וכאן “אליך”?
על כך משיבים חז”ל במדרש העוסק בשאלה – מדוע נמשלו ישראל לזית? עליה משיבים הם שלוש תשובות: אחת: “מה הזית הזה עד שהוא באילנו נחבט. ומשחובטים אותו מעלים אותו לגג ומגרגרים אותו, ואח”כ מורידים אותו מן הגג, ומעלים אותו לגת, ונותנים אותו במטחן וטוחנים אותו. ואח”כ מקיפים אותן בחבלים ומביאים אבנים ואח”כ נותנים את שמנם. כך ישראל: באים אומות העולם וחובטים אותם ומגלים אותם ממקום למקום וחובשים אותם וכופתים אותם בקולרים ומקיפים אותן סטריוטים, ואח”כ עושים תשובה… והקב”ה עונה להם.
שניה: מה כל המשקים מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב. כך ישראל, אינם מתערבים עם האומות.
ושלישית: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע”י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע”י יסורין”.
במדרש הזה מבארים חז”ל שהבחירה בשמן הזית להדלקת המנורה אינה מקרית, ושהזית נבחר בשל שלושה מאפיינים המשותפים לו ולנו.
כמו שמן הזית, גם עם ישראל מצוי בבדידות מזהרת, ועל כן, עם אחד מבניו יחוש קרבת אחווה לבני עמים אחרים, תכונת השמן היהודית תגרום להם להפוך פניהם ממנו ולהותירו בבדידותו. אם הוא בכל זאת יתעקש על זה, יחבטו בו כזית עד שיידע ויודה שבעורקיו זורם אותו שמן שזורם באחיו היהודים להם התכחש.
במדרש הזה מלמדים חז”ל שהיותנו אחים טבועה בנו ואינה נתונה לבחירה בדיוק כשם ששמן אינו יכול להחליט להתערב בנוזלים אחרים. אנו אמנם יכולים לריב ולהשמיץ זה את זה, אך לאחווה לא נוכל להתכחש.
אני מעריך, אבירם, שאתה יודע שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, ושהגלות אליה יצאנו, התרחשה בגללה, האם שאלת את עצמך כיצד תועיל הגלות לתקן את חטאם, וכיצד תכפר על שנאת חינם? פשוט מאוד.
בגלות אף אחד לא מרגיש בבית. וכשלא מרגישים בבית, מרגישים חלשים. וכשמרגישים חלשים מצופפים שורות, וכשמצופפים שורות מרגישים היטב את האחווה על אף כל ההבדלים ולמרות כל המחלוקות.
יצאנו לגלות בגלל שלא הסכמנו להרגיש אחים למרות שהיינו בארצנו. ויצאנו לגלות כדי לחזות בבה בחושינו, כפי שחווה אותה “אל נונו” מסלוניקי, שראה בעיניו שלמרות הכל, בעיני אומות העולם אנחנו אחים, גם אם אחד סבל והשני פרופסור.
ההיסטוריה לימדה אותנו, אבירם, שכל שנותר לנו לבחור הוא איך להרגיש אחים. מתוך אהבה כאחים או מתוך כתישה כזית.
זו הסיבה, שבציווי הבאת השמן למשכן הקב”ה מצווה “ויקחו אליך”. ללמד לדורות שכדי להרגיש את האחווה למרות כל ההבדלים והמחלוקות, אנו נדרשים לאהבה ששרתה בלבו של משה כלפי בני ישראל, שלמרות כל המרורים ששבע מהם, נותר באהבתו להם עד שהיה מוכן למחות את שמו למענם. לכן דווקא בפרשה ששמו אינו מוזכר, נאמר “ויקחו אליך”.
ואם שמן זה המייחד את האומה היהודית נוהג בכל הדורות, אין זה פלא מדוע נאמר בשמן זה “חוקת עולם”, שכן כי את האחווה המתגלה בשמן המנורה, ניתן לגלות גם כיום.
בשבועות האחרונים, נרצחו בידי מחבלים, הילדים יעקב ומנחם פלאי הי”ד – שני אחים מירושלים שהצהרת שאינם אחיך. כמו כן נרצחו בידי בני העוולה, האחים הלל ויגל יניב הי”ד, מהר ברכה שבשומרון, שהצהרת שגם הם אינם אחיך, וכן אילן גנלס הי”ד, שנרצח בדם קר בידי חיות אדם באזור ים המלח, למרות שהוא בכלל מארצות הברית.
מתברר שבעיני שונאינו האכזריים, גם אם אנחנו מושחתים, ומשתמטים, ואפילו אם אנו משמידי הדמוקרטיה, לעולם ניוותר אחים, ואם נשכח יהיה מי שיזכיר לנו.
שבת שלום.
