שדה התעופה JFK בניו-יורק.
לאחר המתנה מייגעת, הודיעו בכריזה על תחילת העלייה למטוס. לפנינו ב’שרוול’ הכניסה עמדו בעל ואישה בעלי חזות חסידית, ולידם – איש עסקים ישראלי המבוגר מהם לפחות בשני עשורים.
לפי שפת הגוף שלהם ניכר ששורר ביניהם מתח, וככל הנראה זו אינה פגישתם הראשונה.
“בטח כועס!”, אמר. “רוצה להיות דתי? בבקשה, לא על חשבון אחרים!
“עוד פעם אתם?”, סינן האיש בכעס שלא הצליח להסתיר את תסכולו. “אני מקווה שהפעם לא אצטרך לשבת לידכם. מספיק היה לי איתכם בהלוך. גם בחזור אני צריך לפגוש אתכם? קודם כל תהיו בני-אדם, אחר כך תקיימו מצוות”.
משם רק החריפו ההשמצות – ‘אוכלי חינם’, ‘משתמטים’ ועוד פנינים מהסוג הזה. בקיצור – ברוכים הבאים לישראל.
כאשר תפסנו את מושבינו, אשתי ובעלה, התברר לנו שאיש העסקים הכועס עומד להיות שכננו בעשר השעות הקרובות, ואשתי נלחצה.
“אהרן”, היא לחשה, “עשה לי טובה ואל תתווכח איתו. תבטיח לי שהטיסה תהיה רגועה”.
הבטחתי, אך כשהבטתי בפניו של האיש, לא הצלחתי לעמוד בדיבורי.
“הזוג הזה שכעסת עליהם בשרוול”, פניתי אליו, “אתה מכיר אותם?”
הוא לא נראה נלהב לשתף פעולה. “כן, הם ישבו לידי לפני שבוע בטיסה מתל-אביב. למה אתה שואל?”
“ראיתי שאתה קצת כועס עליהם.”
“בטח כועס!”, אמר. “רוצה להיות דתי? בבקשה, לא על חשבון אחרים! זה התחיל עם הנטילת ידיים כל רגע. אחר כך תפילות. בהמשך שוב נטילת ידיים לפני האוכל, ואז האוכל לא מספיק כשר ומוציאים סנדוויצ’ים מהתיק עם כל הבלגן והניילונים. תאמין לי, עם הסבלים האמריקנים למטה יש לי מכנה משותף הרבה יותר רחב מאשר איתכם.”
“אתה יהודי?”, התעניינתי לדעת.
האיש חישב להתפקע. “אני נראה לך גוי?! אני יהודי לא פחות טוב ממך! ממתי יש לכם מונופול על היהדות!”
“אין לנו. אבל דווקא בגלל שאתה יהודי, איך יכול שאתה מרגיש יותר קרוב לסבלים גויים מאשר לבני הזוג האלה שהרגיזו אותך?”
“כי עם האמריקנים יש לי ערכים משותפים ואיתכם לא! שנינו יהודים, זה נכון, אבל זה לא אומר לי כלום! לפעמים אני אפילו מתבייש במכנה המשותף הזה”.
גם לכם קרה שנתקלתם בשיחה לא נעימה שכזאת? מאיפה הניכור הזה? האיש לידי לא היה אדם רע, ואין לי ספק שבחיים הפרטיים הוא מתנהג אחרת. ייתכן שאפילו התבייש קצת בדברים שאמר.
אבל מדוע זה קורה? כיצד ייתכן שיהודים ירגישו רחוקים כל כך זה מזה? שיהודי יזדהה עם נוכרים יותר מאשר עם בני עמו?
תשובה לשאלות אלו טמונה בהבנה כיצד מתפתחת תחושת קרבה.
במאמרו ‘הקדמה לספר הזוהר’ מבאר רבי יהודה לייב אשלג זצ”ל כי קרבה נוצרת בין אנשים לפי איכותו של המכנה המשותף שנבנה ביניהם.
אם שני אופנוענים ממתינים ברמזור, סביר שיחליפו ביניהם כמה מילים, שכן יש להם מכנה משותף: הם אופנוענים, וכל השאר לא.
כך גם סטודנטים למשפטים שנפגשים בתור לבנק, יפתחו כנראה בשיחה על לימודיהם המשותפים.
למרות האמור, כשהאופנוען או הסטודנט יפגשו בקרוב משפחה, ניתן לצפות שיעדיפו לשוחח איתו משום שהמכנה המשותף ביניהם משמעותי יותר. אך אם גם אז יעדיפו את קבוצת ההתייחסות המקצועית או התחביבית שלהם, סימן שאופנועים או משפטים תופסים אצלם מקום רגשי מרכזי הרבה יותר מאשר קרבה משפחתית.
קִרבת המשפחה לא נעלמה, אך השפעתה על עולמם הרגשי נמוכה יותר, שכן ברגע שנמצא מכנה משותף משמעותי ומלהיב יותר הוא דוחק הצידה את הרגש המשפחתי.
כדי ששני יהודים ירגישו קרבה זה לזה, אין די בכך ששניהם נולדו יהודים. על היהדות לתפוס מקום משמעותי בעולמם הרגשי והערכי. מסיבה זו, יהודי שערכה של הדמוקרטיה חשוב ונעלה בעיניו מערכי היהדות, ירגיש קירבה לדמוקרט נוכרי יותר מאשר ליהודי דתי.
מה שקובע את מידת הקִרבה שאנו חשים כלפי זולתנו קשור בקשר ישיר לסולם הערכים שלנו ותעדופם.
היכן זה כתוב? בפרשת השבוע.
בפרשת בא מצווה הקב”ה את בני ישראל על קורבן פסח עוד לפני יציאת מצרים. כמו לכל קורבן, גם לקורבן פסח ישנם דינים ייחודיים מאוד: יש לאוכלו דווקא בחבורה, על בני החבורה לשהות יחדיו בבית אחד, אסור לבשלו במים ויש לצלותו במלואו – ראשו על כרעיו על קרבו.
המהר”ל מפראג עומד על הסיבה לדינים יחודיים אלה, ומסביר כי דיני קורבן פסח נועדו ללמדנו על חשיבותה של האחדות: צלייה מאחדת ומגבשת את הבשר, ואילו בישול מרככו ומפרידו מן העצם. לכן יש לאוכלו צלוי. אדם האוכל בגפו גורם לפירוד וריחוק חברתי, ולכן דינו של הפסח להיאכל אך ורק בחבורה.
קורבן פסח הוא סמל ה’יחד’.
השאלה היא מדוע משתמש הקב”ה בדיני פסח להעצים בנו את רגש האחדות דווקא לפני יציאת מצרים? בגלל המכנה המשותף.
בציווי על קורבן פסח מלמד הקב”ה את סוד הצלחת עם ישראל, אך גם את סוד כישלונו.
בטרם נהפוך לאומה ול’כלל ישראל’, אנו נדרשים להבין כי כל עוד היהדות תעמוד במרכז חיינו הערכיים והרגשיים, תשרור בינינו אחדות, אך משעה שתאבד מחשיבותה – השבטיות והערכים האנושיים המנוגדים-לעתים יגרמו לפילוג בתוכנו.
כך גם בזוגיות: כל עוד ה’אני’ הזוגי נחשב לערך החשוב ביותר בחיי בני הזוג, הם יצליחו להתגבר על כל חילוקי הדעות העלולים לפגוע במכנה המשותף. אך אם צרכים אישיים או סולם ערכים שונה יגברו על ערך הזוגיות – המחויבות ההדדית תלך ותדעך, עד שבני הזוג יגלו כי הם מעדיפים לבלות את זמנם הפנוי דווקא עם מי שמחזיקים בערכים משותפים החשובים להם יותר מאשר זה עם זו.
אפשר שהם יתרצו זאת ב’מות האהבה’, אך טעות בידם. אהבה אינה מתה מאליה: לדעיכתה אחראי מי שמעדיף ערכים אחרים מאשר המכנה המשותף עם השותף/ה לקשר הזוגי.
***
שכננו לטיסה היה יהודי כשר לא פחות מבני הזוג שהצליחו להרגיז אותו, והוא סלד מהם מפני שהמרכיב היהודי בזהותו חסר משמעות מבחינתו, או בעל חשיבות נמוכה יותר מאשר ערכים דמוקרטיים וליברליים עם בני עמים אחרים.
לאחר הנחיתה הבחנתי שאיש העסקים קצת הסתבך עם תיק העלייה למטוס. עזרתי לו, ולראשונה ראיתיו מחייך.
אמרתי לו: “כל הטיסה חשבתי על מה שאמרת. אולי אתה מרגיש באמת קרוב יותר לסבלים האמריקנים מאשר אלי, אבל שני דברים לעולם אל תשכח:
“ראשית, אם אי-פעם תהיה בצרה – מי שייחלץ לעזרתך לא יהיו הסבלים האמריקנים, אלא אנשים כמו החסיד שכעסת עליו.
“שנית, אם הסבלים האמריקנים מחבבים יהודים – הם יאהבו את שנינו באותה מידה. ואם לא, הם יתעבו אותה במידה שווה. אצל גויים אין הבדל בין יהודי כמוך ליהודי כמוני. ואני מקווה מאוד שלעולם לא ניווכח אם אני צודק או לא”.
