בשנת 2019 הוציא משרד הבריאות למסעדה שפעלה במרכז הארץ ללא אישור צו סגירה בגלל דגים מקולקלים ותיקנים שנמצאו במטבח במהלך בדיקה שגרתית. מן הסתם לא שמעתם על כך; מסעדה עם אוכל מקולקל אינה אייטם תקשורתי שהציבור צריך לדעת עליו…
לכן התפלאתי שאירוע דומה פילס את דרכו אל מרכז מהדורת החדשות כשנה לאחר מכן. שודרה כתבה על חנות פלאפל שבעליה שב לשרת את לקוחותיו לאחר הקורונה, והחליט לקצץ בהוצאות התפעוליות כדי למזער הפסדים.
התקשורת, שהדאגה לציבור כידוע בראש מעייניה, הגיעה. חבר-כנסת שדואג לחלשים (בעיקר לפני הבחירות, ובעיקר אם הם לא-דתיים) – גם הגיע…
השאלה היתה רק איפה לקצץ: בשמן? אי אפשר, בגלל פקחי משרד הבריאות. חשמל? לא יילך, אי אפשר בלי מזגן בקיץ. להתפשר על הניקיון גם לא שייך, כי אנשים אוהבים לאכול במקום נקי, ואת העובד הסודני אי אפשר לפטר בגלל ארגוני זכויות האדם שדואגים לחלשים.
ואז גילה הבעלים את הפטנט: לקצץ בהוצאות על הכשרות.
האיש ניהל ניהל משא-ומתן עם הרבנות בניסיון להפחית מהתשלום החודשי עבור תעודת הכשרות, וכאשר המו”מ מול הרבנות עלה על שרטון והרבנות נטלה את התעודה, החלה החגיגה.
התקשורת, שהדאגה לציבור כידוע בראש מעייניה, הגיעה. חבר-כנסת שדואג לחלשים (בעיקר לפני הבחירות, ובעיקר אם הם לא-דתיים) – גם הגיע. אפילו ראביים רפורמים שדואגים שהיהדות תישאר חלשה כדי שיוכלו להמשיך לדאוג לה – הגיעו. כולם אכלו בפלאפליה לתיאבון, וכשסיימו החלו בהשמצות נגד “הרבנות האטומה שדואגת רק לחרדים ולשבע מאות השקלים של משגיחי הכשרות, וזאת על גבם של בעלי העסקים הקטנים והמסכנים”.
אייטם חדשותי מעין זה תמיד מכר ותמיד ימכור. גם כשהפלאפל סגור.
כשבדקתי את הסיפור, התברר כי האמת לא משחקת בו תפקיד ראשי: הרבנות דווקא היתה עם הפנים לפלאפל – והסכימה להפחית מאתיים ש”ח ממשכורתו ה’מנופחת’ של המשגיח, אך בתגובה הודיע בעל החנות לרבנות שגם חמש מאות ש”ח הם סכום מופרז בעיניו, ומבחינתו הוא יכול להשגיח על הפלאפל בעצמו, גם ללא תעודת הכשר. וכשהרבנות השתכנעה מהטיעון ונטלה את תעודת הכשרות, הגיעו כל הטרמפיסטים.
כעת ברור לכם למה על מסעדה שנסגרה בגלל מזון מקולקל ותיקנים לא-תקניים לא שמעתם, אבל על הפלאפל כן? בדיוק בגלל זה.
למסעדה – משרד הבריאות שלל את רישיון העסק, ולכן אין בזה עניין לציבור. אבל פלאפל בלי הכשר? שלילת תעודה? תשלומים לרבנות? – מזה התקשורת כבר תכין מטעמים.
השאלה היא – איך זה קורה לנו? איך אנו מצליחים ליפול פעם אחר פעם במלכודת השקופה שטומנים לנו אנשים ממורמרים, שמוכנים לסכסך בינינו רק בשביל כמה דקות מפוקפקות של תהילה ברדיו או בטלוויזיה?
איך זה שעיתונאים הנלחמים בחירוף נפש למען הצדק ועבור העסקים הקטנים, לא טרחו מעולם לעסוק במשכורות הרעב של משגיחי הכשרות, שעומדים לשטוף ירקות, לבדוק חומוס, ובזמן שנותר גם לנקות את המסעדה תמורת שכר הנמוך מזה של עובדים זרים?
מדוע כשסוגרים עסק בגלל קריטריונים בטיחותיים או היגייניים, אין מי שקם וטוען שמשרד הבריאות נכנס לנו לצלחת, ושמוצרי מזון יקרים יותר בגלל קריטריונים בריאותיים נוקשים-מדי?
למה מגיני העובדים מתעוררים לפעולה רק כשהרבנות מפקיעה תעודת כשרות מבעל עסק שאינו מוכן לשלם תמורת עבודה שנעשית עבורו, וזאת לפני שבדקו, ולו באופן שטחי, מי הטוב ומי הרע בסיפור?
והכי לא מובן – איך קורה, שלמרות ששבעים אחוזים מהציבור היהודי בישראל מצהירים שהכשרות חשובה להם, אנו מאפשרים לכל דכפין לעשות סיבוב על משגיחי הכשרות שעושים עבורנו את העבודה השחורה ומונעים מאיתנו להיכשל במאכלות אסורים – תמורת שבע מאות שקלים?
אתם יודעים למה? בגלל פרשת השבוע.
בפרשת שלח מתארת התורה את חטא המרגלים, שעד עצם היום הזה אנו משלמים עליו.
כיצד אירע הדבר? הייתכן כי מי שהתורה העידה עליהם “כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה” (במדבר יג, ג) ייכשלו בחטא אמוני כה נורא?
על כך משיבים חכמינו תשובה חריפה. לדבריהם, נשיאי ישראל לא רצו להיכנס לארץ “מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם” ולכן, כדי לשמור על מעמדם העדיפו להישאר במדבר גם אם הדבר סותר את טובת העם כולו.
מהיכן למדו זאת חז”ל? מהמדרש.
כזכור, רק כלב בן יפונה הגן על משה רבנו מהאשמות העם, והיכן היה יהושע תלמידו המובהק? מדוע שתק כשהאשימו בני ישראל את רבו?
על כך משיב המדרש: “דִּבְשָׁעָה שֶׁהֵחֵל לְדַבֵּר אָמְרוּ לֵיהּ: דֵּין רֵישׁ קְטִיעָא מְמַלֵּל [זהו קטוע הראש מדבר]”.
בביאורו לתורה מסביר הנצי”ב שכאשר צידד יהושע במשה בעניין חיוב הכניסה לארץ, האשימו אותו בני ישראל כי הוא נגוע בנגיעות אישיות, וטענו כי הוא רוצה בכך, לא משום שטובה הארץ בעיניו, אלא מפני שידע כי עם כניסתם לארץ ימות משה והוא ימלא את מקומו, ולכן הוא מנסה לזרז את התהליך, לא מתוך טובת האומה אלא מתוך דאגה לעצמו ולכסאו. (העמק דבר במדבר יג, ל).
ממדרש זה למדו חז”ל כי המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה משום שחששו למעמדם. איך? לפי עיקרון ‘חוק המראָה’:
כשאתה חושד במישהו בדבר-מה – סימן שאתה לוקה בכך בעצמך. הפוסל במומו פוסל.
כשאנו מאשימים את מנהיגינו בדאגה לעצמם – הדבר מלמד שאנו לוקים בתכונה זו. ולכן, מן העובדה שהנשיאים האשימו את יהושע בדאגה לעצמו, למדו חז”ל על מה שהתחולל בלבם-שלהם.
על פי ‘חוק המראה’, כשחברי כנסת ועיתונאים מגיעים, בשם הדמוקרטיה והחירות, לחנות פלאפל רק משום שהוסרה ממנה ההשגחה הדבר מלמד על כך שהם האחרונים שדואגים לה באמת. כשראביי רפורמי מגיע למסעדה שהוסרה ממנה תעודת הכשרות, וטוען שהוא עושה זאת כדי לבטל את המונופול החרדי על שירותי הדת – זה הֶפך האמת. כאשר מי שכלל אינו שומר כשרות בעצמו נזעק למחות בשם ‘האינטרס הציבורי’ נגד ‘מונופול הכשרות’ – לא את המונופול הוא רוצה לבטל, אלא את הכשרות עצמה.
בפרשת השבוע מלמדים חז”ל שעלינו להעמיק בטענותיהם של פוליטיקאים או עיתונאים שרוממות ‘האינטרס הציבורי’ בגרונם אך חרב פיפיות של ביטול קדושה מישראל בידם.
***
אם לא נפלתם בפח שטומנים פוליטיקאים למערך הכשרות, ואם הכשרות חשובה לכם ואתם רוצים להכיר טובה למשגיחי הכשרות השקופים, חפשו תעודת כשרות כשאתם נכנסים למסעדה. אם לא מצאתם – אל תאכלו שם.
מדוע? גם בגלל החשיבות שבעצם שמירה על הכשרות, גם כדי לחזק את בעלי העסקים שלמרות הכל אינם חוסכים בכל הקשור לכשרות גם בזמנים קשים, והכי חשוב – כדי לתמוך במשגיחי הכשרות שעובדים עבורנו בתת-תנאים.
